Apel stu naukowców, dziennikarzy, twórców, polityków o wycofanie zmian w ustawie o IPN. "Nie tędy droga do odzyskania zbiorowej godności"

Nous soussignés, nous adressons à l’opinion publique, motivés par une préoccupation pour l’état des relations judéo-polonaises et israëlo-polonaises. Nous appelons, dans l’intérêt général basé sur la vérité et un dialogue construit depuis un quart de siècle, à un apaisement des émotions.

La loi sur l’Institut de la Mémoire Nationale, adoptée le 26 janvier par la Diète polonaise et en cours de procédure législative prévoit une peine de trois ans d’emprisonnement pour toute personne «coupable d’attribuer publiquement, en dépit des faits, à la nation polonaise ou à l’état polonais, une responsabilité ou une complicité dans les crimes nazis perpétrés par le III Reich allemand».

Ce texte malencontreux a rencontré un large écho en Pologne et dans le monde, éveillant de nombreuses objections d’ordre logique, éthique et légal. Pourquoi une discussion sur des faits historiques devrait-elle se dérouler à l’aide du parquet et des tribunaux? Pourquoi les victimes et les témoins de l’holocauste devraient-ils peser leurs mots pour ne pas tomber sous le coup de la loi et est-ce qu’à partir de maintenant, le témoignage d’un Juif survivant qui « avait peur des Polonais » sera passible de poursuites? Pourquoi devrions-nous nous référer à des articles de loi au lieu d’arguments? S’agirait-il d’une interdiction symétrique à celle du mensonge d’Auschwitz? Et d’où vient le tarif réduit pour certaines professions choisies – pourquoi ne seraient pas poursuivis les savants et les artistes pour des opinions anti-polonaises? Et les journalistes? Et les enseignants? Où se trouve la frontière entre une science ou des arts tolérés et une presse condamnable ? et qui devrait définir les « faits » qu’il serait interdit de contester?

L’intention du législateur était de défendre le bon renom des Polonais. C’est compréhensible. Quand les Polonais entendent parler des «camps polonais», ils estiment, souvent à tort, qu’on les accuse d’être à l’origine d’Auschwitz (Jan Karski écrivait sur les camps polonais, ayant à l’esprit «les camps situés sur le territoire polonais»). Cependant la loi va plus loin en suggérant l’innocence des Polonais, faisant d’eux la seule nation d’Europe sans reproche.

Cela n’est pas le meilleur moyen de restaurer la dignité collective. Mais tout n’est pas perdu. Le législateur peut encore reculer, ce que nous l’appelons à faire de tout coeur.

We, the undersigned, are making this public appeal out of our concern for the state of Polish-Jewish and Polish-Israeli relations. We call on all parties to exercise emotional restraint in the name of protecting the common good – the truth and the dialogue that has been fostered over the past quarter of a century.

The Amended Act on the Institute of National Remembrance, passed by the Polish Sejm on January 26 to the next stage of legislation, introduces criminal penalties of up to three years imprisonment for “public and contrary-to-fact conduct that attributes responsibility or co-responsibility for Nazi crimes committed by the Third German Reich to the Polish Nation or the Polish State”.

This unfortunate bill has made major news in Poland and internationally, raising logical, moral and legal concerns. Why must a discussion on historical facts involve courts and prosecutors? Why should the victims and witnesses of the Holocaust have to watch what they say for fear of being arrested, and will the testimony of a Jewish survivor who "feared Poles" be a punishable offense? Why must this be argued based on paragraphs from the criminal code and not through the merits of debate? Is this law intended to be symmetrical to the law forbidding Holocaust denial? And why are certain professions given a free pass – why are only academics and artists free from prosecution for voicing "anti-Polish" opinions? What about Journalists? Teachers? Where is the line between acceptable education and art and punishable journalism, and who would determine these undeniable “facts”?

The intention behind this bill was to defend the good name of Poland, that much is clear. When Poles hear the words “Polish camps,” they assume, often overreacting, that they are being accused of being responsible for Auschwitz (when Jan Karski wrote about “Polish camps” he was describing “camps located in Poland”). However, this bill goes further than that – it assumes the Poles’ complete innocence, framing them as the only guiltless nation in Europe.

This is not the way to reclaim Poland’s collective dignity. All is not yet lost, however. Legislators still have a chance to reconsider and we urgently call on them to do so.

אנו, החתומים מטה, פונים בקריאה פומבית בשל דאגתנו למצב יחסי יהודים־פולנים ויחסי פולין־ישראל. אנו קוראים לכל הצדדים לגלות איפוק בשם ההגנה על טובת הכלל המשותפת - האמת והדיאלוג אשר טופח במשך עשרים וחמש השנים האחרונות.

חוק המכון לזיכרון לאומי, שעבר להמשך חקיקה ב־26 בינואר על ידי הפרלמנט הפולני, קובע עונש של עד שלוש שנות מאסר בגין "ייחוס פומבי ובניגוד לעובדות, של האחריות או האחריות המשותפת לפשעי הנאציזם שבוצעו על ידי הרייך השלישי, לעם הפולני או המדינה הפולנית".

הצעת החוק האומללה הזאת עשתה כותרות בפולין ובעולם ועוררה הסתייגויות רבות – לוגיות, מוסריות ומשפטיות. מדוע דיון על עובדות היסטוריות צריך להתנהל בסיוע הפרקליטות ובתי המשפט? מדוע הקורבנות והעדים לשואה צריכים לשקול מילים מחשש שיועמדו לדין, והאם עדותו של ניצול שואה יהודי אשר "פחד מפולנים" תהיה מעתה והלאה נתונה לענישה? מדוע הדיון צריך להתבסס על חוקים במקום על טיעונים? האם החוק הזה נועד להיות מקביל לחוק האוסר על הכחשת השואה? ומדוע החוק נותן הקלה מובנית למקצועות נבחרים - למה רק אנשי אקדמיה ואמנים יהיו משוחררים מתביעה בגין השמעת דעות "אנטי־פולנית"? מה עם עיתונאים? מורים? היכן יעבור הגבול בין מדע ואמנות מקובלים לבין עיתונאות פלילית, ומי יקבע את "העובדות" שאין לערער עליהן?

כוונת המחוקק הייתה להגן על שמה הטוב של פולין, זה ברור. כאשר הפולנים שומעים את המילים "מחנות פולניים", הם מניחים, לעתים באופן מוגזם, כי הם מואשמים באחריות לאושוויץ (כאשר יאן קרסקי כתב על "מחנות פולניים" הוא התכוון ל"מחנות הממוקמים בפולין"). עם זאת, החוק הולך אף רחוק יותר – הוא מניח את חפותם הגמורה של הפולנים, והופך אותם לאומה היחידה באירופה הנקייה מכל אשמה.

לא זו הדרך להשיב לפולין את כבודה הקולקטיבי. אבל לא הכול אבוד. המחוקקים יכולים עדיין לחזור בהם, ואנו קוראים להם לעשות זאת.